אתמול הייתי בניחום אבלים של חבר טוב, זה היה היום האחרון של השבעה, אירוע מצער מאד של אדם שנקטף בדמי ימיו ובגלל שזה היום האחרון לשבעה הגיעו עוד הרבה מאד חברים שלא ראיתי שנים.

התבוננתי בהם וזה היה מרתק .ראיתי אנשים עדינים, שיודעים מה הם רוצים מעצמם, חלקם אברכים חלקם עובדים ,כולם בעלי משפחות שהתפזרו להם כאן ושם. ראיתי איך הם מתפללים,איך הם מברכים ולא יכלתי שלא להיזכר בשנים ההם שבילינו בישיבה יחד.

איך ההוא שבקושי קם לתפילות מתפלל עכשיו בדבקות מופלאה קצת אחרי כולם, ומה זה היה לבחור ההוא שאהב מותגים וכיפות שטוחות יושב ומקשיב לדברי החיזוק לבוש בכובע וחליפה שנראים כל כך חלק ממנו.

והבחור שאהב לצחוק ולעשות שטויות מן ארשת רצינית תפסה את פניו הוא מאחל בטלפון לילה טוב לילדתו ומבטיח לה 'משהוא טעים' שיחזור.

האומנם הבחור שהיה צריך להילחם איתו על סדרים יושב עכשיו בין לבין ומעיין בגמרא ?

הכיצד יתכן שהבחורים קלי הדעת האלו תופסי הטרמפים, מזמיני הפיצות ב3:00 בלילה יושבים שם עטורי זקנים , מדברים ברצינות על הכולל או על עבודה?

יתכן שכל ההערות האלו שהעירו לנו כיוונו אותם לדרך הישר? ומה עם אלו שהעירו להם בלי סוף?שמא מתחת לפניהם הבוגרות הם נושאים אי אלו צלקות? היד קשה הייתה במקום או שפשוט החיים של אנשים נהיים גדולים עליהם בכדי לעשות שטויות ?

אם הילד או אח שלכם עושה לפעמים 'שטויות' כאלו של בחורי ישיבות, אל תדאגו כוונו אותו בעדינות לדרך הישר החיים חזקים מדי בשביל לתת לכל בחור שהוא להזמין פיצה בשלוש לפנות בוקר או לתפוס טרמפים בגיל מבוגר מדי, החיים מלמדים אותנו שמותגים זה שטויות, אינטרנט הורס את החיים, ולא משנה מה רמתך הרוחנית תפילה היא הדבר הטוב ביותר לבקש ולהתחבר גם אם אתה לא כל כך אוהב לקום אליה כשאתה נער .

כי הדרך הנכונה היא להראות לבחור את הדרך, לא לדחוף אותו לשם.